פרשת קוסקוס טבעון (29 נוב' 2011)

אלכסנדר זייד מונה ע"י הקרן הקיימת לשמור על גושי שייך אבריק וחרתיה. בקוסקוס טבעון קהילת ציון החכירה את השטח לערבים והחזיקה כשומר את אבו מרעי. אלכסנדר זייד התקומם כנגד המצב הזה שמחכירים שטחים לערבים ושוכרים שומר ערבי. הוא היה מתלונן, כותב למוסדות אך הם לא שמעו לו והוא הצליח בעיקר לקומם אותם נגדו.

מאת: טלי זייד

הדפס מאמר שלח לחבר

באזור עמק יזרעאל נקנו אדמות ע"י גופים שונים: קהילת ציון מאמריקה, חברת משק מאירופה, הכשרת הישוב, הקרן הקיימת וקרן היסוד. למעשה בתחילת שנות ה-30 היו בידי הגופים הללו 3 גושי קרקעות עיקריים : שייך אבריק, חרתייה וקוסקוס טבעון. את גוש קוסקוס (קרי אלונים ורמת הדסה) קנתה קהילת ציון – חברה של ההסתדרות הציונית בניו יורק.

אלכסנדר זייד מונה ע"י הקרן הקיימת לשמור על גושי שייך אבריק וחרתיה.
בקוסקוס טבעון קהילת ציון החכירה את השטח לערבים והחזיקה כשומר את אבו מרעי. אלכסנדר זייד התקומם כנגד המצב הזה שמחכירים שטחים לערבים ושוכרים שומר ערבי. הוא היה מתלונן, כותב למוסדות אך הם לא שמעו לו והוא הצליח בעיקר לקומם אותם נגדו.
מטעם קהילת ציון היה אדם שהיה ממונה על הקרקעות ושמו אריה גייגר והוא התגורר בג'דה. (רמת ישי).
גייגר קיבל אולטימטום מקהילת ציון , שחששה לאבד את הזכויות על הקרקעות, לסדר שקרקעות קוסקוס יעובדו ע"י יהודים. גייגר פנה לאגודת השומרים שהוקמה ב- 1933 ע"י ותיקי השומר, וביקש מהם שיפנו את הערבים מקוסקוס ויכינו את הקרקע לחריש. אנשי האגודה נקטו הרבה פעולות הטרדה והפחדה נגד הערבים- הם היו סותמים בארות שחפרו הערבים, מפילים עליהם את האוהלים בלילה, וכו'. בשלב מסויים הם השתלטו על בית המוכתר והתישבו בו, והפכו את הבית ממש למבצר.שטחי קוסקוס התרוקנו מערבים בעקבות הפעולות האלו. מטעם אגודת השומרים היו שניים שניהלו את הפעולה יצחק חנקין אחראי על השמירה והמבצעים, ואריה אברמסון שהיה אחראי על קשרי חוץ עם קהילת ציון והנהלת אגודת השומרים.
בקיץ 1935 התכוננו סוף סוף אנשי גניגר לחרוש את האדמה שברשותם בגוש קוסקוס. יצחק חנקין בא לאבטח את החריש יחד עם אריה אברמסון, יוסף דומאי ומרדכי מזרחי. חבורה גדולה של בדואים הסתערה על הטרקטור והשומרים ירו. ההמון הסתלק אבל בשטח נותר ערבי מת.



4 השומרים נאסרו והועמדו למשפט: אברמסון, חנקין דומאי ומזרחי. המשפט לווה בהרבה תעמולה בעיתונות שהציגה את השומרים כרוצחים אכזריים כנגד הערבים שהוצגו חסרי ישע. השופט רצה לקבוע עונש שירגיע את הזעם הערבי. בגלל שהתביעה לא רצתה להצביע מי מהארבעה הוא היורה, היה סיכוי שכל הארבעה יואשמו ויוענשו על רצח.
יצחק חנקין ,בחור בן 27 , שהיה הצעיר ביניהם וללא משפחה החליט להתנדב לקבל על עצמו את האשמה. הוא נדון למאסר 10 שנים, האחרים נדונו לשנתיים מאסר כל אחד.
יצחק חנקין הגיש ערעור על העונש לבית הדין העליון. שכרו לו עו"ד יווני בשם אבקריוס. בערעור אמר העו"ד ליצחק :" תנסה לבכות, זה יעשה רושם טוב על השופט". יצחק הרים את העיניים וראה מולו את השופט מקדונלד , שהיה לו שפם משונה, גבה אחת מסולסלת והשניה נטוייה כלפי מטה, ועל ראשו פאה נכרית שנשמטה הצידה. במקום לבכות יצחק פרץ בצחוק בלתי נשלט. כעונש הוסיף לו השופט עוד 6 חודשי מאסר.
וכך הובל יצחק חנקין למאסר בכלא עכו. בחגים היו מרשים ביקורים בכלא וחבריו השומרים היו מבקרים אותו. אבל מה שקרה שבא לבקר אותו יצחק קלצבסקי ותכף אחר כך נהרג ביוקנעם. בא בנו ברמן ונהרג, ברוך פרקש ביקר אותו ונהרג. אמציה כהן מרמת יוחנן היה מבקר בתכיפות ומביא ליצחק בשר של תרנגולות ושפנים שגידל וגם הוא נהרג. יצחק קיבל מזה ממש תסביך וביקש מהחברים – דחילקום אל תבואו לבקר אותי.
וביום בהיר אחד ביקר אותו זייד....
בבית זייד ישבו אנשי הנוער העובד – הגרעין של קיבוץ אלונים. הם האמינו שיתישבו בשייך אבריק אבל בגלל הקשיים בקוסקוס קבעו המוסדות שהם יתיישבו מצפון לכביש חיפה נצרת – בקוסקוס.
ביולי 1938 , הם ישבו עדיין בנקודה הזמנית ליד ביתו של זייד ובדרכו אליהם זייד נרצח.
קהל רב בא להלוויה ברל, בן צבי, בן גוריון ומי לא . הגופה הונחה על שולחן בחדר האוכל של בית זייד, מכוסה בד, והאנשים עברו לידו וחלקו לו כבוד.
בין הבאים היה עו"ד אהרון חוטר ישי שהיה עו"ד של ההגנה. כאשר הוא נכנס לחדר שבו היה זייד מונח, פנתה אליו ציפורה זייד ואמרה:
"אתה יודע מה זייד היה רוצה ברגע זה אילו ניתן לו להביע את רצונו האחרון? אני אגיד לך – אני יודעת בדיוק. אילו יכול היה לדבר היה מתרומם ואומר : אני רוצה בשחרור של יצחק חנקין, אני יודעת שזה היה רצונו האחרון, תמיד הוא דיבר על כך. אני רוצה למלא את רצונו זה. אתה יכול לעזור לי."

חוטר ישי הקשיב ולא האמין למשמע אוזניו. לרגע הוא חשב שמרוב צער התבלבלה עליה דעתה של ציפורה והוא ניסה לדחות אותה במילים סתם , שאינן אומרות דבר ואינן מחייבות. "טוב, נראה, אגש אלייך פעם ונשוחח על כך"
אינך מבין , אמרה לו ציפורה, אתה חושב שהאסון בילבל את מוחי ואינני יודעת מה שאני מדברת. אתה חושב שהמצב כרגע לא מתאים לשיחה הזאת. אבל זה הדבר, דוקא עכשיו, כשהוא מוטל על השולחן, ועדיין לא כיסתה אותו האדמה, אני רוצה שתשמע גם אתה את רצונו האחרון, וזהו רצונו האחרון. אני יודעת זאת. אני בטוחה כי אילו יכול היה לדעת ברגע זה שיצחק ישוחרר היתה בת צחוק מופיעה על שפתיו.
וחוטר ישי ממשיך ואומר:" הביטחון בו הביעה את דבריה מילא אותי פתאום בהרגשה שגם רוחו של זייד נמצאית איתנו בחדר הזה וציפורה משמשת לו לפה."
אחרי כמה ימים הבנתי כי הדברים שבאו מפיה לא באו מתוך אובדן שיווי משקל נפשי אלא להפך – מתוך שיווי משקל נפשי שלם ומושלם, מפליא, שמיוחד כנראה רק לה ולנפשה. מתוך האסון ביקשה להציל את מה שניתן להציל. ביקשה להפוך את המוות לגורם מניע בשטח החיים.
רק עבר שבוע האבל, וציפורה הופיעה במשרדו של חוטר ישי והוא הסביר לה שרק חנינה מהנציב העליון יכולה לבטל את העונש. הוא שוחח ארוכות עם ציפורה על זייד וחייו וניסח ביחד איתה את בקשתו האחרונה של זייד. הוא שלח את הבקשה לנציב העליון הרולד מקמייקל עם העתק למושל מחוז הצפון מר קיתרוטש – שהיה ידיד אישי של משפחת זייד והיה מביא באופן קבוע אורחים שלו לביקור בחפירות בית שערים.
המכתב הגיע ליעדו אבל כלום לא קרה. ציפורה היתה מבקרת כל הזמן במשרדו של חוטר ישי, דורשת, טוענת ומדרבנת לפעולה. ביחד הם לחצו על קיתרוטש והוא על הנציב העליון.
ואז יום אחד הגיעה מהנציב העליון מעטפה ובה החנינה ליצחק חנקין.

לאחר כשנתיים היה זה יצחק חנקין שירה והרג את גאסם טבאש רוצחו של זייד.

כותבת המאמר היא טלי זייד מורת דרך באזור עמק יזרעאל וצפון הארץ, העורכת סיורים בעקבות אלכסנדר זייד.

הוסף תגובה אין תגובות למאמר זה

הוספת תגובה:

This Is CAPTCHA Image